{search_term_string}

פריצה: תגלית בחנות הגיטרות את היום ההוא, לפני חמש־עשרה שנה, לא אשכח לעולם. נכנסתי לחנות לכלי נגינה בירושלים, וקניתי גיטרה ב-400 שקל. ההחלטה לקנות גיטרה הבשילה אצלי במשך זמן ארוך. אמרתי לעצמי שאם אני מרגיש חיבור כה עמוק לשירה, והנשמה שלי מבטאת את עצמה בכיסופים לבורא יתברך כשאני נותן את קולי בזמרה מתוך הנשמה – ועל כל זאת ה’ זיכה אותי למצוא נתיבים משלי בעולם הנגינה הקסום והמופלא – אולי כדאי לפתֵּח את זה עוד קצת. במקביל לגיטרה, רכשתי ספר אקורדים, והתחלתי ללמוד באופן עצמאי את רזי הפריטה על המיתרים. תוך כדי שאני מנסה את כוחי בפריטה על מיתרים – גיליתי שאני מסוגל להלחין שירים חדשים. התחלתי באיי־אם, שמעתי את הצלילים, ירדתי לדי־אם. גיליתי שאני מסוגל לחבר ‘נוסח’ חדש, נוסח משלי, מתוך התנועות המוסיקליות שיוצאות מהגיטרה שלי. שיר, בעיניי, מספר סיפור. כל תנועה מוסיקלית היא תנועה בנפש. יש תנועה משמחת, ויש תנועה מעציבה. יש תנועה של געגוע, ויש תנועה של צימאון. יש תנועה של נוסטלגיה, ויש תנועה של התחדשות ותקווה. את כל התנועות האלה גיליתי מתוך הגיטרה שלי. אצלי, המוסיקה עוררה רגשות חבויים של כאב. המון כאב שהיה אצור בקרבי, שאותו מעולם לא הצלחתי לספר אפילו לעצמי – החל לבצבץ מתוך העולם המוסיקלי שהלך והתהווה מתוך שיריי. הצלילים הפיקו כאב ענוג, והוציאו געגוע קסום, וחשפו את כל מה שהיה חבוי בתוך־תוכי מילדותי ועד היום. בד בבד, רכשתי כישרון לנסות לחקור את הסיפור שמספר כל ניגון, מכל רקע. גדולי החסידות אמרו ש”הניגון הוא קולמוס הנפש”. אני יכול לשמוע שירה רוחנית ולהרגיש מה הסיפור שהיא מספרת, מה התפיסה והרוח שהניעו את האיש שהלחין את הניגון בעת שהוא ישב והלחין אותו. ר’ שלוימל’ה קרליבך ז”ל אמר פעם ש’כל ניגון צריך להיות קצת שמח וקצת נוגה’. האמירה הזו, היא אבן־יסוד בדרכי המוסיקלית. לברור את השמחה – מתוך העצב; להוציא את העליצות – דווקא ממעמקי הכאב. יש ‘תורה’ ב’ליקוטי מוהר”ן’ (חלק א’, תורה נ”ד), שבה מסביר רבי נחמן את שורש נעימות הניגון: כל צליל מוסיקלי מופק באמצעות האויר (‘רוח’). והַנְּעִימוּת הרוחנית של הניגון נובעת מבירור רוח הטובה מרוח הרעה, שזה בירור השמחה מתוך העצבות. עומק חוויית התקווה של רבי נחמן מברסלב, שהוא עיקר מקור ההשראה שלי בעולם הנגינה – מביא אותי לפסגות של רגש דביקות ושמחה. בנגינה אני מנסה להביע מסרים. לא סתם לקחת מילים ולהלביש להם לחן. לחן, בעיניי, אמור לבטא את המילים, להשלים אותן, להביע אותן בדרך משלו. לספר את המשמעות שמעבר למילים ולטקסט היבש.